"ידיד לחינוך" נרתמת למשימה מיוחדת: עזרה לנמלטי המלחמה באוקראינה - מאת: ריקה שפרינצק

"ידיד לחינוך" נרתמת למשימה מיוחדת: עזרה לנמלטי המלחמה באוקראינה

"אני לא מורה ואין לי שום תפקיד כאן. פשוט באתי לעזור, ואני רק רוצה שתרגישו טוב ושלא תרגישו בודדים" – זוהי רק אחת מהאמירות של המתנדבים המופלאים שלנו

תארו לעצמכם שני ילדים אוקראינים, חברים טובים, שנמלטו מהמלחמה הקשה המתרחשת בארצם ומגיעים אלינו עם אמותיהם. האבות אינם יכולים לצאת, כי הם חייבים להישאר באוקראינה להילחם את מלחמת הקיום של ארצם. ועוד תארו לעצמכם שהילדים, האחד יהודי והשני אינו יהודי. האחד מקבל תעודת זהות ישראלי

ת וסל קליטה, מטופל על ידי משרד הקליטה והרשות המקומית, ואילו חברו, אינו מקבל כלום. מה עושים? המצב אינו פשוט, לא תמיד גם אפשר לשלוט על מה שקורה, כי האימהות, שהן לבד כאן, עוסקות בהישרדות ולעיתים גם הן וילדיהן עוברים ממקום למקום, מה שמקשה לעקוב אחר מצבם.

עוסקת בהרבה יותר, ואין זה סיפור, אלא מציאות מורכבת לא פשוטה.

ל"ידיד לחינוך" הגיעה פנייה מהמועצה הישראלית להתנדבות להירתם למשימה עבור נמלטי מלחמה, אלה שנופלים בין הכיסאות. למרות הקושי והמורכבות להיענות לבקשה כזו, והיותה שונה מאופן הפעילות הרגיל של העמותה, החליטה ההנהלה יחד עם הרכזות והרכז בערים הרלוונטיות להיענות לבקשה, וזאת בשל החשיבות הרבה לסייע

לילדים אלה. אורי פרג, מנכ"ל העמותה, מספר שלא היה פשוט לגייס מתנדבים לעזור לילדים. הדבר היה כרוך במאמץ רב של רכזות הישובים. היה גם קשה למצוא מתנדבים דוברי רוסית או אוקראינית, מה שאולי היה מקל על המשימה, ולכן במקרים רבים, התגייסו לעזרה החשובה הזו גם מתנדבים שאינם דוברים שפות אלה. "כרגע", ממשיך אורי, "יש לנו 38 מתנדבים עם כ 80 ילדים באשדוד, בת ים, רמת גן, פתח תקוה, נתניה וחיפה".

גם בעבודה עצמה עם הילדים היו קשיים לא מעטים. כאמור, חלק מהילדים בשל מצבם ומעמדם נדדו ממקום למקום. היו כאלה שראשם פשוט היה נתון לנעשה באוקראינה, מולדתם. "עזוב אותי, יותר חשוב לי מה קורה באוקראינה ולמשפחה שלי שם", מצטט המתנדב אלי מאיר מפתח תקוה, שהיה מעורב בפרויקט, "ברגע שהכל יגמר, אנחנו נחזור לאוקראינה". ואלי מוסיף: "אני לא מאשים אותם, זוהי מולדתם".

לא בכל בתי הספר יכלו להירתם למשימה. הם היו עמוסים מדי בכל מיני משימות. מאידך, היו גם לא מעט הצלחות. יפית ויזל, רכזת משותפת יחד עם בת עמי גורקביץ ברמת גן, מספרת על מה שכתבה לה המתנדבת לאה זיידמן: "הילדים שיתפו פעולה והתקדמו. ממפגש למפגש ביטחונם עלה והם השתפרו בקריאה ובהבנת החומר. כמו כן קיבלתי 2 ילדים מכיתה א׳. אחד קרא כבר יפה, אבל בקושי דיבר ותרגמתי לו את הכתוב. לשני שהיה חדש בארץ היה קושי רב בהבנת השפה. כמעט ולא היה לו אוצר מילים, וכמובן הקריאה הייתה עוד יותר קשה ומתסכלת. איני דוברת אוקראינית או רוסית. עלה לי רעיון לקחת למפגש עוד ילד או ילדה שישבו איתנו ויתרגמו לילדים החדשים את מה שאני אומרת. זה עבד חלקית. האחד הפיק תועלת והשני, התלמיד החדש, פחות". במקרה אחר, מספרת יפית על מתנדבת שהמחנכת הכינה לה כרטיסיות כדי שתלמד את השפה. וגם "הראיתי לתלמידה בטלפון שלי תמונות, כדי להמחיש לה ושתדע על מה מדובר בסיפור".

מתנדבת אחרת שמלמדת שני ילדים מכתה ז' דוברי רוסית, מספרת: " אנחנו מתקשרים איתם באנגלית ובעברית, בידיים וברגליים".

שלמה קרפלס מנתניה אינו דובר רוסית. הוא עובד עם 3 ילדים מכיתת ו'. מנסה ללמד אותם לקרוא. הם אינם יודעים עברית ואינם מזהים אותיות. אחד הילדים הוא 'ותיק' בארץ (שנה וחצי) והוא כבר יודע לקרוא. הילד קורא משפט, ושואל את הפירוש למילים שאינו מבין. שלמה מסביר לו, והילד "הוותיק" מסביר לילדים האחרים. כך שהילד הזה גם לומד וגם מתווך את הידע לילדים האחרים. גם הוא בעצמו אינו מבין תמיד את הנעשה בכיתה, ולכן הלימוד עם שלמה תורם גם לו. לדברי שלמה, המסגרת הזו אופטימלית למי שאינם יכולים להשתלב בכיתה. שם הם סתם בוהים ואולי גם מפריעים. שלמה לא רואה פתרון טוב יותר מזה.

כשהמתנדבים הם דוברי רוסית, התקשורת כמובן קלה יותר. פנינה, רכזת המתנדבים באשדוד מספרת על 20 ילדים אוקראינים בגילאים שונים, אשר הקשר נשמר איתם כל הזמן. הילדים מפוזרים בחמישה בתי ספר בעיר, והיא עצמה עוקבת אחרי כולם, נמצאת בקשר עם המנהלות ועם המתנדבים עצמם. פנינה מספרת על אלינה סגן, מורה למתמטיקה שהיא עצמה עלתה מאוקראינה לפני 35 שנה. "היא מלווה את הילדים כמו אמא, מקפידה ובודקת שהילדים מגיעים לבית הספר, ואם הם מאחרים היא בודקת מדוע אחרו וגם שומרת על קשר עם ההורים. לכל ילד פליט צוותה אח בוגר דובר רוסית מכיתות יא' על מנת שיתקשר איתו".

מתנדבת אחרת, פולינה פרייס עובדת עם ארבעה תלמידים. כשפולינה רואה שהילדים מתקשים לשבת וללמוד זמן ממושך, היא באה למחרת לעוד שעה. גם היא נמצאת בקשר עם המשפחות ואפילו דאגה לרשום את הילדים לקייטנה העירונית שהיא חינמית, אבל ההורים לא ידעו על כך. פולינה התקשרה מיוזמתה, ידעה את ההורים ורשמה את הילדים.

גם אנה שילקרוט מנתניה דוברת רוסית. היא מהעלייה הגדולה של שנות התשעים. יש לה היסטוריה ארוכה של עזרה לעולים יחד עם עמותת "שובו". היא בעצמה ניהלה בית ספר בו למדו רק עולים חדשים, בית ספר שמאוחר יותר בקשו להיכנס אליו גם ישראלים שנולדו כאן, בשל רמתו הגבוהה.

שרית אבן זהר, רכזת המתנדבים בבת ים, מספרת שהתעקשה למצוא מתנדבים דוברי רוסית, כי לדעתה, חשובה קודם כל התמיכה הרגשית - להכיל את הילדים, להקשיב, לשמוע, לתת להם אפשרות להתבטא, ואת זה אפשר לעשות רק באמצעות השפה שלהם. שרית מספרת על מורה שגייסה את אמא שלה מרחובות לבוא ולעזור לילדים בבית הספר בבת ים, ועל המתנדבת אנה אשרף שבאה לילדים ואמרה להם: אני לא מורה ואין לי שום תפקיד כאן. פשוט באתי לעזור, ואני רק רוצה שתרגישו טוב ושלא תרגישו בודדים. גם אני נולדתי באוקראינה, גם לי היה קשה עם השפה כשהגעתי הנה, ואני מבינה אתכם. אנה מלמדת את הילדים תוך כדי משחק. בוחרים נושא ותוך כדי כך לומדים מילים. הילדים מספרים, היא אומרת, שהם משתמשים במילים שלמדו במשפחה וגם עם חברים.

הפרויקט הכל כך חשוב הזה הוא דוגמה נוספת לכך שהנהלת "ידיד לחינוך" קשובה למציאות המשתנה בבתי הספר ויודעת לספק את הפתרונות הנכונים בעת הצורך. כל זה לא היה קורה אלמלא האנשים הנפלאים – הרכזות, הרכז, והמתנדבים, אשר הוכיחו שוב את המוכנות והיכולת שלהם להתגייס וכהרף עין לבנות ולהפעיל, במאמץ רב, פרויקט מורכב ולא פשוט כזה.